בלוג האזרחית - סיפורים של טקסים

השבוע נפטר מאיר ישראל. הוא היה מתופף אגדי, ותמיד היה קל לזהות את השיער האפור-לבן המתנופף שלו מאחור על התופים. אם אני לא טועה, אני זוכרת אותו אפילו מהשידורים של זהו זה... אבל גם אם טעיתי בזה, הוא ללא ספק היה שם בהמון מקומות אחרים - תמוז, שלמה ארצי וללא ספק השאיר חותם משמעותי. איך זה קשור לענייננו? בבית העלמין במורשה, שבו אני עורכת טקסי הלוויה רבים, יש צוות מקומי של חברה קדישא. זה צוות שאחראי לקבורה ולטקסים הדתיים ותומך גם בטקסים האזרחיים בחפירת הקברים ועזרה בהורדת הארון. עם הש

היו ימים עם ממשלות אחרות... זה היה ב-1996. היינו אחרי רצח רבין, פרס היה בשלטון, עד ש... אתם יודעים. ולא לשם כך התכנסנו. אבל ברגע ההוא, העבודה ומרצ היו יחד בשלטון, אמנון רובינשטיין היה שר החינוך, שולמית אלוני שרת המדע, שמעון שיטרית היה שר הדתות. שני חברי כנסת ממרצ, דדי צוקר ובני טמקין, יזמו את " חוק הקבורה האזרחית ". החוק קבע, שבזמן שיפוץ חלקה דתית, יש להקצות 10% לחלקה אזרחית. החלק המדהים באמת הוא, שהוא הזה קיים עד היום. מי היה מאמין? ובזכותו קמו חלקות רבות ברחבי הארץ. גם ברמ

השבוע אנחנו מציינים שלוש שנים לקבורה הראשונה בחלקה האזרחית ברמת השרון. ביצענו קבורות אזרחיות לפני כן בחלקה הדתית, וכשדודי הלך לעולמו, ביקשנו רשות מיוחדת לקבור אותו בחלקה האזרחית שעמדה עד אז שוממה. קיבלנו אישור, ומאותו הרגע - הסכר נפתח ולא עצרנו מעולם (אז עוד הייתי חלק מעמותת "מנוחה נכונה רמת השרון" ולכן "אנחנו". נפרדנו מאז, בחרתי להצטרף לעירייה שנכנסה לניהול החלקה, והעמותה בחרה להישאר בצד). אחד המשפטים המפורסמים שהיו לדודי היו: "אני? אני רק מחבר קצוות". הוא היה אומר את זה כשע

טיבה של עבודתי הוא, שאני מקבלת טלפון, ממספר לא מזוהה, ואני יודעת, שעכשיו זה מתחיל. אני לא יודעת את מי אפגוש. אני לא יודעת מה הסיפור. אני יודעת, שיש סיפור. וזה מה שאני אוהבת. במפגש הראשון שלי עם משפחה שפנתה אלי, לרוב, המשפחה עוד לא יודעת למה לצפות. אולי הם הגיעו מהמלצה, אולי הם פנו לעירייה או לבית העלמין ושלחו אותם אלי. הם רצו הלוויה אזרחית, טקס חילוני, אבל זו סיסמא. למה הם מתכוונים, ולמה אני? אז אני מספרת להם על הטקס שבניתי לאורך השנים והפרידות. אני מספרת שכל טקס הוא שונה, כי

היא התקשרה אליי בצהרי יום חמישי. אנחנו מכירות, מימי במנוחה נכונה רמת השרון, אבל לא דיברנו חודשים. כבר ב"שלום" שלה שמעתי את השלום־שקרה־מאוד־משהו־לא־טוב .יש "שלום" של קפה, יש "שלום" של רכילות. זה היה השלום של: “בואי”. בערב כבר ישבתי איתה ועם המשפחה במטבח. זה היה ערב ארוך, עמוס, מבולגן: טלפונים, פיצה, נכדים שבאים והולכים, ובין לבין גם תכנון טקס הלוויה אזרחי. התחזית למחר? גשום. מאוד גשום. כל נובמבר היה קיצי, חמים ומלטף - עד שהגיע אותו שישי והחליט לתפוס עמדה: מבול תנ"כי, גרסת הדור

זה התחיל בהודעה באמצע יום כיפור. ליאת מבית הספר, שאלה אותי אם אני "שומרת חג", והבנתי שמשהו קרה. "גידי נפטר," אמרה לי, "ואנחנו מחפשים מישהו שיערוך לו טקס אזרחי". מכיוון שאני חילונית לגמרי, והחיים לא עוצרים לרגע, ניגשתי מיד למשימה: לעזור למשפחה לבנות פרידה אחרונה, מדויקת עבורו. פגשתי את שירי וגלעד בזום (בכל זאת, יום כיפור). כבר בשניות הראשונות הבנתי: גידי היה איש יוצא דופן, כזה שאפשר להבין שהמוזיקה לא הייתה רק תחביב, אלא עמוד השדרה של חייו. מנגן, שר, מופיע באינספור הרכבים – כל

אני עורכת טקסי הלוויה כבר שלוש שנים. תמיד חשבתי שאני משנה, מחדשת, עושה הכל אחרת. ועדיין – ההלוויה הזו הייתה שונה מכל קודמותיה. כשנולד הבן...

כששואלים אותי מה הביא אותי לעריכת טקסי הלווייה אזרחיים, אני תמיד מתלבטת מה התשובה. יש לי כמה תשובות - ואולי האמת היא שכולן נכונות. אולי...

כל סנדלרית טובה, הולכת יחפה... לא פעם, אנחנו ההורים מדמיינים לילדים שלנו דרך מסוימת - והם בוחרים אחרת. זה לפעמים מתסכל, לפעמים מצחיק וגם...

אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט: “לא ידעתי שאפשר לעשות טקס כזה!” ועוד שקל על המשפט: “וואו, איזה טקס… כמה חבל שקברתי את אבא שלי...

רמה התקשרה אלי כשאבישי כבר היה עם מורפיום. סימן ברור לכך שהרופאים הרימו ידיים ורק מבקשים בשלב הזה להקל על הסבל עד הסוף הקרב והצפוי.  רמה...

צילום: ירון גדות בשבוע שעבר, היה לי הכבוד להנחות את טקס ההלוויה האזרחי של גיורא אבן-אפשטיין . גיורא היה טייס קרב אגדי. הוא היה אלוף העולם...

נפגשנו בגינת הכלבים, ושוחחנו. היא השכנה שלי מלמעלה. אני מעריכה שהיא בערך בת 70, הכלב הוא חלק משמעותי בחייה והיא מטיילת איתו הרבה בחוץ. היא יודעת במה אני עוסקת, ופתאום היה לה חשוב משום מה להתנצל, שהיא חילונית, ברור, אבל הלוויה בלי "אל מלא רחמים", זה לא הלוויה מבחינתה. בתמונה, פושקין שלי, עם חברה אחרת, שבינתיים כבר לא חייה פה בארץ, לצערי ולצערו. "אני לא יודעת אפילו להסביר למה" היא אמרה. "אבל איך שמתחילים עם 'אל מלא רחמים' אני מתחילה לבכות. זה מבחינתי המהות של ההלוויה". הרגעתי א

תום מקריא את ההספד שכתב בעצמו לאביו היה אתמול יום חם. סוף חודש יוני, הקיץ מגיע. גם הקירוי והמאווררים המצננים שהבאתי, לא הצליחו להקל על...

חזרתי עכשיו מטקס פרידה מאישה יקרה, אסנת שמה. זה היה טקס מצומצם מאוד, רק עשרים אנשים הורשו להשתתף, בשל המלחמה שמתחוללת מול איראן. כולנו...

אי אפשר היה לפספס את תהילה. היא נגשה לארון בטבעיות ודיברה אל מיכה בצער רב. עמדתי ליד הפודיום והתכוננתי לתחילת הטקס, אבל זה היה מסקרן, אז...