מצאת לך זמן למות...

השבוע נפטר מאיר ישראל. הוא היה מתופף אגדי, ותמיד היה קל לזהות את השיער האפור-לבן המתנופף שלו מאחור על התופים. אם אני לא טועה, אני זוכרת אותו אפילו מהשידורים של זהו זה... אבל גם אם טעיתי בזה, הוא ללא ספק היה שם בהמון מקומות אחרים - תמוז, שלמה ארצי וללא ספק השאיר חותם משמעותי.

איך זה קשור לענייננו?

בבית העלמין במורשה, שבו אני עורכת טקסי הלוויה רבים, יש צוות מקומי של חברה קדישא. זה צוות שאחראי לקבורה ולטקסים הדתיים ותומך גם בטקסים האזרחיים בחפירת הקברים ועזרה בהורדת הארון. עם השנים, הכרנו והתיידדנו כולנו. אחד מאנשי הצוות החביבים שם (כולם חרדים, וכולם מאוד נחמדים, אני יודעת שזה נשמע מפתיע, אך זו המציאות!), שמו עדי. הוא תמיד מגיע ומלווה בטקסים, מלא במילים טובות ומחמאות. באמת טיפוס נחמד.

דיברנו לא מזמן על טקסים, ואמרתי לו שיום אחד אבוא לראות אותו מנחה טקס. הוא תמיד צופה עלי ומכיר כבר את הסגנון שלי בהנחייה (והוא אוהב! :) ).

והנה, הגיעה ההזדמנות. מלחמה, והכל ממילא משובש. האמת שמאוד התבאסתי שהמשפחה בחרה בטקס דתי ולא אזרחי, וכמה וכמה אנשים שלחו לי שאלה אם אני המנחה והתבאסתי עוד יותר... אבל מה לעשות, לא כולם מושלמים... לפחות אלך לראות את עדי מנחה את הטקס, אולי אקבל השראה למשהו...

בעקרון בזמן המלחמה, לא אמורים בכלל להתכנס להלוויות. קבעתי עם שתי משפחות, שנערוך מעמד 30 דומה להלוויה, אבל את הקבורה - יעשו ללא קהל, בגלל המצב. אבל כשדמות כמו מאיר ישראל הולכת לעולמה - הכללים קצת מתגמשים, בכל זאת - ישראל...

הגעתי בדיוק בזמן, וההלוויה התחילה בדיוק בזמן, עדי דחף את העגלה והתחיל בטקס. מהר מאוד הוא הציע לעבור להספדים והמשפחה נבוכה ואמרה שאחיו של הנפטר עוד לא הגיע, והוא אמור להספיד. רשמתי לעצמי שלושה הבדלים ראשונים:

• אני לא מתחילה בזמן. אני ייקית קשה, אבל מבינה שהשאר לא. מתחילים לפחות עשר דקות אחרי, ורק כשהמשפחה מאשרת שכל מי שחשוב - הגיע. אם צריך - מחכים.

• אני לא מתחילה עם ההספדים. אני מתחילה עם תוכן שנועד להכניס את הקהל בהדרגה ל-ZONE. אני מציגה את עצמי, מבקשת להשתיק טלפונים, מקריאה שיר - כל אלו נועדו להכניס את הקהל לאווירה הנכונה (הלוויה היא כמובן גם מפגש חברתי, שבצד הצער, יש בו גם לא מעט התרגשות מהמפגשים...)

• אני מספרת את סיפור חייו של הנפטר. כל אחד מהמגיעים מכיר חלק מסיפור חיי הנפטר(ת) ולדעתי ראוי לספר את הסיפור לפני ההספדים. זה גם נותן למאחרים עוד טיפונת זמן...

מצאתי את עצמי עומדת ליד אריאל זילבר. הוא גדל עם אמא שלי בקיבוץ, ואני גדלתי על הסיפורים של השובבות הגדולה שלו, אז לא התאפקתי וסיפרתי לו מי אני. הוא שמח לשמוע, ושאל הרבה שאלות על אמא, ואז שלחנו לה סלפי ביחד (כן, אני יודעת שהיום הוא ימני קיצוני וגם אדם דתי מאוד. איש באמונתו יחיה...):

רשמתי לעצמי רעיון מעניין לשלב את המשפט "דע מאין באת ולאן אתה הולך" בטקסים שלי (ולהשמיט את "ובפני מי אתה עומד לתת את הדין"...). קציר קצת דל לתקווה שלי לקבל השראה מהטקס הדתי.

המספידים עלו בזה אחר זה, איש לא הציג אותם, הם לא הציגו את עצמם וניסיתי לנחש מי כל אחד (אני תמיד מספרת לקהל מי עולה להספיד). ואז... התחילו הצפצופים של ההתרעה לפני אזעקה.

מתלבטים מה לעשות כשנשמעת ההתראה לפני האזעקה...

היו שם בין 200 ל-300 איש... פיקוד העורף היה, אבל לא עשה כלום כדי למנוע את ההתקהלות. אמרו לנו להתפנות למרתף סמוך, מתחת לאחד המפעלים. זה לא היה מקלט. ספק אם זה היה טוב יותר מאשר להישאר במקום, אבל ביקשו - והתפנינו לשם. נאמר בעדינות שקצת שמחתי בנקודה הזו שאני לא מנחת הטקס, ולא צריכה לדאוג לכולם, אבל הצטערתי בשביל הקהל שאף אחד לא ממש מנחה את הקהל מה לעשות. הבטיחו שנמשיך בטקס כשנחזור.

חזרנו אחרי עשר דקות וגילינו, שהעגלה וכולם נעלמו והלכו לחלקת הקבר. המשכתי לשם. עדי זימר בקול רם (איזה קול יש לו! הוא לא צריך הגברה...) והנחה את הקהל בכיסוי האדמה על הקבר. במקביל, המשפחה חילקה כוסיות אניס שכנראה מאיר ישראל אהב לבאים להרמת כוסית לזכרו.

עוד אנחנו שותים, והתחילה עוד אזעקה. הפעם היינו רחוקים מכדי ללכת שוב למרתף ההוא, ופשוט נשארנו בחוץ. זה היה קרוב יחסית לחלקה האזרחית, אז הדשא שמכסה אותה, היה שימושי לשכיבה עד יעבור זעם...

ובאופן סימבולי, אני מגיעה לשלב הזה בכתיבה ו... מקבלת עוד התראה... אז יאללה, משחררת ויורדת למקלט להתגבש עוד קצת עם השכנים...