פרידה מאיש הדממה, גיבור ישראל, שלא הכרנו
- Adi Ben Tsedef
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: לפני יומיים
טיבה של עבודתי הוא, שאני מקבלת טלפון, ממספר לא מזוהה, ואני יודעת, שעכשיו זה מתחיל.
אני לא יודעת את מי אפגוש.
אני לא יודעת מה הסיפור.
אני יודעת, שיש סיפור.
וזה מה שאני אוהבת.
במפגש הראשון שלי עם משפחה שפנתה אלי, לרוב, המשפחה עוד לא יודעת למה לצפות.
אולי הם הגיעו מהמלצה, אולי הם פנו לעירייה או לבית העלמין ושלחו אותם אלי.
הם רצו הלוויה אזרחית, טקס חילוני, אבל זו סיסמא. למה הם מתכוונים, ולמה אני?
אז אני מספרת להם על הטקס שבניתי לאורך השנים והפרידות.
אני מספרת שכל טקס הוא שונה, כי כל אדם שנפטר הוא שונה.
אני שואלת אותם שאלות, מבקשת לשמוע על האדם, מבררת מה מתאים להם לעשות בטקס - רוצים לשיר? רוצים קדיש אלטרנטיבי או רגיל? לא תמיד כל בני המשפחה רואים את זה באותה הדרך, ואמנות החיבור של כולם לכדי טקס אחד, היא משהו שלקח לי זמן ללמוד לעשות, ועדיין אני לומדת כל פעם עוד משהו...
מעבר לתוכן, אני מציעה דברים שנשמעים לפעמים קטנים: פרחים, מים, הקדשות, חיבור בזום למשפחה שבחו״ל, ואני יודעת - שאלו דברים שעושים את ההבדל בין הלוויה שהיא רע הכרחי, לבין טקס בלתי נשכח.
אבל בשלב הזה הם עדיין בלחץ, בעצב, ולא תמיד ברור להם איך כל זה יהפוך לטקס אחד. גם המילים שאומר, לא יספיקו, הם רוצים להיות אחרי, וזה לגמרי מובן. לרוב, הם גם לא יישנו בלילה שלפני... :(
השבוע, פגשתי את את משפחת צפריר. אביהם של שי ורז, ובן הזוג לשעבר של שרה: אליעזר - גייזי צפריר, הלך לעולמו בגיל 92.
המשפחה ביקשה לקבור את גייזי בחלקה האזרחית של רמת השרון, בטקס חילוני.
הגעתי אליהם. התיישבתי בסלון, חמושה במחברת ועט, והתחלתי לרשום.
תוך כדי המפגש, למדתי על גייזי צפריר, שהיה גיבור ישראל אמיתי, ואדם מיוחד. כאן אפשר לקרוא עליו:
ופה אפשר לראות פרומו מסרט דוקומנטרי בשם "נוני עיוני" שנעשה על פרק אחד, מיני רבים, בחייו:
ותוך כדי השיחה נפערו עיניי, מרגע לרגע, מסיפור לסיפור.
החל מכך שהיה הישראלי האחרון שיצא מטהראן אחרי ההפיכה... דרך הסיפורים על הקשרים עם השלטון בכורדיסטאן, ועד מבצע החילוץ של המשפחה מגרמניה,כשסוכן שגייזי הפעיל - הפך לסוכן כפול ובגד בו. מי שגדל על חוף הכנרת בטבריה, אח חמישי מעשרה אחים, גאוות המשפחה שנדרש מאמץ אדיר לשלוח אותו ללמוד, והמאמץ השתלם...
סיפור ועוד סיפור,ובתוך השיחה אני מבינה: בהלוויה, ניפרד מגיבור ישראל.
אומרים שמרגלים טובים אינם מפורסמים. ששם שלא מוכר לציבור הוא סימן לעשייה שנעשתה כמו שצריך. שמו של גייזי צפריר לא היה מוכר לרובנו - ופתאום הבנתי בדיוק מה זה אומר. כמה אנחנו חייבים, למי שלא ידענו על קיומו כלל.
בטקס עצמו דיברו רבים, וכל אחד סיפר עליו סיפורים מסעירים. בניו, אחיותיו, ראש העיר, נציגת המוסד, חבר, שכן,והבימאית שליוותה את סיפור חייו בסרט. והיו כאלה ששתקו, וכשהצצתי מהצד, תהיתי מי מהם יודע דברים שאי אפשר לספר אפילו כשנפרדים?
זו הייתה זכות גדולה ללוות את משפחת צפריר, ולנהל את טקס ההלוויה האזרחית מאדם משמעותי כל כך.
ואם להודות על האמת, גם אני, כשהכל נגמר, אחרי הטקס, נושמת לרווחה. הכל עבד כמו שצריך. לוחצת ידיים למי שנרגשים לספר שזו הפעם הראשונה שהם רואים הלוויה כזו. שמחה, כשהאחיין הצעיר בא עם אמו לשאול "במה זה בעצם שונה מטקס רגיל?" - מחייכת לעצמי, כי זה אומר שהוא מעולם לא היה קודם בהלוויה. אשריו. מחבקת את מי שיודעים להשוות ושמחים שאפשר גם אחרת, ונפרדת בחיבוקים מהמשפחה, שעכשיו הוקל לה - הטקס היה מכובד, משמעותי, כמו שהם לא ידעו לקוות שיהיה ושמחים שכך היה.
אליעזר גייזי צפריר. איש הדממה, שמולו - אפשר רק לעמוד ולהצדיע.
יהי זכרך ברוך.
תגובות