שבוע עמוס עבר על כוחותינו... והלב מלא ❤️

השבוע אנחנו מציינים שלוש שנים לקבורה הראשונה בחלקה האזרחית ברמת השרון. ביצענו קבורות אזרחיות לפני כן בחלקה הדתית, וכשדודי הלך לעולמו, ביקשנו רשות מיוחדת לקבור אותו בחלקה האזרחית שעמדה עד אז שוממה. קיבלנו אישור, ומאותו הרגע - הסכר נפתח ולא עצרנו מעולם (אז עוד הייתי חלק מעמותת "מנוחה נכונה רמת השרון" ולכן "אנחנו". נפרדנו מאז, בחרתי להצטרף לעירייה שנכנסה לניהול החלקה, והעמותה בחרה להישאר בצד).

אחד המשפטים המפורסמים שהיו לדודי היו: "אני? אני רק מחבר קצוות". הוא היה אומר את זה כשעשה דברים יפים וטובים כמו להעביר תרומות מתושבי רמת השרון לפליטים בדרום ת"א או רוכש במיטב כספו קניות לאשה נטולת אמצעים בעיר. והמשפט הזה ליווה אותי השבוע במיוחד, תיכף תבינו למה.

השבוע גם היה שבוע לא שגרתי. ארבע הלוויות. ארבעה סיפורי חיים, ארבע משפחות שפתחו לי את הדלת, כל אחת ליומיים, שבהם הספקנו להתחבר, לחוות יחד חוויה מורכבת, הכרחית, וטובה יותר ממה שכל אחת מהמשפחות ציפתה שתהיה, בוודאות שונה...

שואלים אותי הרבה, אם ההלוויות לא מדכאות אותי, אם אני לא רוצה לעשות דברים אחרים כדי לאזן.

אז... אין לי התנגדות! :) אני גם עושה דברים אחרים - היה לי העונג לחתן זוג קסום, להדריך נער בר מצווה במסע חילוני (ואם אתם בעניין, דברו איתי!). אני גם עובדת בחצי משרה במכון "תמורה - יהדות חילונית" ובו אני עוסקת בנושאים שונים לחלוטין, אבל הכל נשאר בזירת הזהות החילונית.

אבל חשוב לי לומר, שמבחינתי ההלוויות הן לא דבר שצריך להימנע ממנו, להרתע או להצטער. כל הלוויה היא עבורי זכות גדולה.

אני פוגשת משפחה בשעה קשה. של בלבול, עצב, כאב. חלק מהמשפחות מסיימות פרק קשה, עם הורה, בן או בת זוג או חלילה ילד, שהיו חולים ועברו תקופה קשה, ועכשיו הזמן לנוח. המשותף לכולן הוא - שהן לא יודעות מה עושים עכשיו. הן היו אמיצות מספיק כדי להמיר את החיוג לחברה קדישא בבחירה בקבורה אזרחית, והן דואגות - האם הן בחרו נכון? האם זה יהיה מכובד עבור יקירן או יקירתן?

אני מתיישבת בסלון שלהם על הספה, יום לפני ההלוויה. ומבקשת לשמוע את כל סיפור החיים של מי שניפרד ממנו או ממנה מחר, ועולם נפתח בפני. תראו, זה רק מהשבוע:

=> שרה, מלח הארץ, שהקימה קיבוצים בעוטף ובמרכז, שידיה הטובות היו אלו שבנו את הנוי של קיבוץ חורשים היפיפה, שבאדמתו קברנו אותה ביום ראשו ומספרי שיריה היפים, קראנו במעמד הפרידה המרגש. כשישבתי יחד עם בנותיה בחצר הקיבוצית, הרגשתי מחוברת לשורשי, מזהה בהן את החינוך שקיבלתי מאימי, שגם היא בת קיבוץ. שרנו ביחד בטקס את "שם הרי גולן", את "פרח הלילך", ואת "פזמון ליקינטון", כולם שירים שאני כל כך אוהבת והתאימו לשרה וחיבתה לארץ ולצמחיה. ובדרך הביתה, ב"ארבע אחרי הצהריים" נחשו מה שמעתי לפתע? את "פזמון ליקינטון". מבחינתי זה היה ד"ש משרה, שלא הייתה אדם שקל לרצותתו, שמאשרת שהטקס - היה לטעמה :)

בית העלמין היפיפה בקיבוץ חורשים, ששרה הייתה ממעצבי הנוי שלו וגם נקברה בו השבוע

=> רוחלה הייתה גננת מיתולוגית ברמת השרון. היא בנתה את ביתה בשנות ה-70 באזור בעיר שהיום הוא היוקרתי

ביותר. אבל הבית שלה, עודו משדר את הפשטות של פעם, עם השער שתמיד פתוח, עם הסלון שנועד לאורחים. נכנסתי, ותינוק זחל על הרצפה, הכלב בא לומר לי שלום, ולשלושת הבנות התחברתי בין רגע, גם פה - הרגשתי מחובקת ובבית, התפעלתי מחבורת הנכדים, ואיחלתי לעצמי, שככה תראה משפחתי ביום שאני אלך לעולמי, קבלה בריאה של המציאות ושל סוף המסע. כמה בריאה? בשיחות שלנו גילינו לפתע שאחת הנכדות של רוחלה והבן שלי, מכירים מהצבא. אז מייד שלחנו אליו סלפי (עם עוד שתי חברות שבאו ללוות אותה בפרידה)...

=> לא היה קל ללוות את משפחתה של מיכל. לעומת שאר הנפטרים בשבוע, מיכל הלכה מעימנו הרבה יותר מדי מוקדם, וזה משהו שקשה מאוד לקבל, בלתי אפשרי אפילו. בן זוגה הוא איש הייטק, והיה לנו שם ערוץ חיבור מיידי באיך להתגבר על קושי כדי להפיק את מה שחייבים להפיק בדרך הטובה ביותר. שיר, אחותה סיפרה שהיא מורה, אבל רק כשעמדתי מול הקהל והחלנו בטקס, זיהיתי מולי לפתע, את מנהל ביה"ס של הילדים שלי, את המזכירה, הועד המנהל והבנתי שהיא מורה ממש בביה"ס של הקהילה שלי. חיבורים כאלה של "רק בישראל". שיר ובן שרו יחד לזכרה של מיכל, ולא נשארה עין אחת יבשה בקהל. בסיום הטקס, על תלולית הקבר נערמו המוני גלגלי אבל, כל אחד מתחנה אחרת בחייה של מיכל, מספרים עד כמה היא הייתה אהובה ועד כמה עמוק הצער.

המונים בפרידה ממיכל, שלמרבה הכאב, נפרדנו ממנה מוקדם מדי

=> והשבוע נסגר, עם עוד מפגש מרתק, בפרידה ממאורי, שהיה תכשיטן שהקים מפעל תכשיטים גדול, לתפארת מדינת ישראל, עם מעל ל-500 עובדים בשיאו. גילי ובן היו חלק מהעסק המשפחתי והמשיכו את דרכו של אביהם, כך שהפרידה היא גם פרידה ממי שראשו המבריק המציא המון פטנטים שקידמו את העסק והכשיר אותם לעבודה. גילי, נכחה בעבר בהלוויה שהנחיתי וידעה שככה היא תרצה להיפרד מאביה בבוא היום. והחברה שבזמנו נפרדה מאביה, הגיעה לטקס. מעכשיו, האבות יהיו שכנים לחלקה.

בעונה הזו, הפרידות יותר נעימות, בישיבה משותפת על הדשא, במזג אויר מלטף, מספרים על מאורי

ואולי... זה מה שאני עושה בעצם, קצת כמו דודי: מחברת קצוות.

בין חיים שנגמרו לאנשים שנשארים.

בין פחד מהלא מוכר לבחירה שיש בה משמעות.

בין כאב לבין טקס שמאפשר להתחיל להיפרד.

אז נפרדנו השבוע מיותר מדי אנשים, אולי זה החורף, אולי זה מקרי. אבל כל אחד מהם, זכה לפרידה משמעותית, מכבדת, אישית מאוד. כל טקס היה שונה וייחודי בדרכו, תואם לאדם שממנו נפרדנו. בסיום כל אחד מהטקסים, שמעתי מהמשפחה כמה הטקס התאים לאדם שממנו נפרדנו, וכמה ודאי היא או הוא מציצים מלמעלה בסיפוק. זה השכר החשוב לי יותר מכל... ומעבר לכך? אלי ללב נוספו נטע, מעיין, שלומית ויערה. גלי, הילה ונועה, ברק, בן ואדם, גילי(אן) ובן - מכולם נפרדתי בחיבוק חזק, ובידיעה שעוד ניפגש, ועוד יהיה גם טוב, גם אם עכשיו לא קל.