ולפעמים מותר, פשוט לשתוק.

רמה התקשרה אלי כשאבישי כבר היה עם מורפיום. סימן ברור לכך שהרופאים הרימו ידיים ורק מבקשים בשלב הזה להקל על הסבל עד הסוף הקרב והצפוי. 

רמה ואני שוחחנו לפני שנה. כשהיא חשבה שזה הסוף, אבל אבישי, בחור קשוח, התאושש והחזיק מעמד עוד שנה. בשבוע שעבר קברנו אותו, בדיוק שנה לאחר השיחה ההיא. 

בשיחתנו לפני שנה, רמה רצתה לשמוע הכל על הטקס האזרחי. היה לה חשוב שהאמבולנס שייקח אותו לא יהיה של חברה קדישא, והיא זו שדרבנה אותי למצוא פתרון (מצאתי! זה אפשרי!). שהכל יהיה חילוני לגמרי. הבטחתי. אני עושה הכל כדי לעמוד בהבטחות שלי. 

כשרמה אמרה שהזמן הגיע, לקחתי את הקלסר והמחשב שלי, ויצאתי אליה, היא גרה במרחק שני רחובות בלבד ותוך כמה דקות ישבתי מולה, ערוכה ומוכנה לתכנן את הטקס. 

לרמה, היו תוכניות אחרות. 

"לא יהיו בטקס נאומים", היא אמרה.

"לא?" התפלאתי. רגע קודם שמעתי מרמה, שאבישי היה קצין הנדסה ראשי, ארכיטקט, צייר מחונן - איש רב זכויות ופעלים. בראש כבר רצו לי שלל רעיונות לשירים וקטעי קריאה לטקס.

ניסיתי מכיוונים אחרים - "אז אולי תרצו שאסייע להביא פרחים? מים? הצללה?"

"לא". 

"אולי הייתה מוזיקה שאבישי אהב ותרצו שנשמיע בטקס?"

"לא, פשוט שקט."

"תרצו שאביא כסאות?"

"כן, תודה, חמישה כסאות יספיקו."

חמישה?!?

"את בטוחה שאת רוצה שאצטרף אליכם בכלל? את יודעת שמותר לכם לנהל בעצמכם את הטקס"

"כן, בבקשה, אני רוצה שתהיי איתנו". 

כמובן שהצטרפתי, וצירפתי איתי שני עוזרים כדי להחליף את צוות בית העלמין החרדי, שרמה העדיפה שלא ילווה. 

הבחירה לצמצם דרמטית את כמות המשתתפים הייתה מפתיעה, גם כשיש לי פרספקטיבה של שלוש שנים בטקסי הלוויה שכל אחד שונה מהשני. לרוב, אנשים מבקשים ליידע, לשתף, לקבל חיבוק מחברים ומשפחה בשעת הפרידה שאינה קלה. אבל רמה זוכרת כמה היה לה לא פשוט להתפנות להלוויות אליהן נדרשה לאורך השנים להגיע, והיא החליטה לנהוג אחרת. אמרתי שאני מבינה, וגיא הסתכל עלי בחיוך ואמר: "תאמיני לי שאת לא מבינה". תיקנתי ל: "אני מכבדת כל בחירה שתעשו לגבי טקס הפרידה מאבישי". 

במהלך היום חמשת הכסאות בכל זאת גדלו קצת ל-15. ועדיין, זו הייתה הלוויה שונה מאוד מכל אלו שליוויתי עד היום. לא ישבתי ולמדתי את אבישי כדי לדעת מה לומר עליו, לא הכנתי את השירים האהובים עליו, פשוט באתי, עם עוד שני מלווים, הבאנו את הארון וזזנו בשקט לאחור. 

המשפחה ישבה בשקט. גיא אמר כמה מילים, אחריו עפרה. היו חיבוקים, וכמובן שעצב ודמע, אבל גם צחוק וחיוכים. 

ישבתי עם רמה אחרי יומיים בבית לשוחח ולסכם. רמה הייתה פנויה, כי גם שבעה היא החליטה שלא לנהל. אין ספק שרמה אישה יוצאת דופן, בקטע מצוין :) ואז היא אמרה שלא נעים לה לומר את זה, אבל היה לה ממש נעים בהלוויה, וההלוויה הייתה פשוט "מקסימה". 

חייכתי. מה צריך יותר מזה? רמה סיכמה בדיוק ובקול צלול את מה שלא מעט מהאנשים בטקסים שלי מרגישים ואומרים לי בחיבוק שלהם, אבל קצת לא נעים לומר.

מה דעתכם? הייתם הולכים על הלוויה כזו? או שצריך להיות אדם מיוחד כמו רמה למרוד עד כדי כך במוסכמות? 

והאם הלוויה יכולה להיות חוויה טובה?