מי אמר שהלוויה חייבת להיות בבית עלמין?

אני עורכת טקסי הלוויה כבר שלוש שנים. תמיד חשבתי שאני משנה, מחדשת, עושה הכל אחרת. ועדיין – ההלוויה הזו הייתה שונה מכל קודמותיה.

כשנולד הבן הצעיר שלי, כבר ידעתי שהוא יהיה שונה משני אחיו – שגם הם שונים זה מזה בתכלית.לא הצלחתי לדמיין איך אפשר להיות שונה משניהם ועדיין לשמור על משהו מהגנים שלנו. ואז הוא הגיע, והוכיח שזה לגמרי אפשרי. וכך בדיוק הייתה ההלוויה של טובה – אחרת כל כך, ובכל זאת נכונה, מדויקת, ועם לב גדול.

ידעתי שטובה במצב לא טוב. רון, בתה, היא חברה. היא לא חיה בארץ, אבל השנה חזרה כמה פעמים כדי להיות עם אמא שלה, והיה ברור שהסוף מתקרב.כשכתבה בחמישי בלילה שאמא שלה נפטרה – הלב נחמץ, והראש הבין.

נפגשנו בשישי בבוקר – רון, אחותה ואבא. הם סיפרו שטובה ביקשה קרמציה – שריפת גוף. הבנתי לגמרי. האמת, גם אני מבקשת את זה לעצמי (והנה, עכשיו זה רשום).

אבל בניגוד להלוויה רגילה, הטקס לא צמוד לשריפה עצמה. "עלי שלכת", שמבצעים את תהליך השריפה, נאלצים לפעול כמעט במחתרת, מחשש להתנכלויות חרדים.לכן הטקס יכול להיערך בכל מקום אחר.“אז לאן הולכים?” הם שאלו אותי.

עד אותו יום ראשון, לא ערכתי הלוויה שלא בבית עלמין. ניסיתי לחשוב – איפה יהיה נכון? לא ידענו כמה אנשים יגיעו, אז חיפשנו מקום פתוח. חשבנו על הים, על פארק הירקון. שלחתי אותם לסיור עם כמה רעיונות, והם חזרו עם מיקום יפהפה – ליד האגם. הלכתי לשם בשבת בבוקר, ויחד דייקנו את המקום.

הזמנתי כסאות ופודיום, הם דאגו לפרחים ולמים, וביחד בנינו טקס שהיה כולו אהבה לטובה – הג’ינג’ית טובת הלב. מול המים, בשעת ערב רכה, שרנו יחד את “שיר ללא שם”, ובכינו קצת, וצחקנו קצת. והשמש שקעה, ואנשים הספידו, וכולנו הבנו – שאפשר גם אחרת.

חזרתי הביתה עם מחשבה ותקווה, שזו לא תהיה הפעם האחרונה שאערוך טקס כזה. שאולי עוד משפחות יסכימו, שמותר להפריד בין הגוף לטקס הפרידה,בין הפיזי לרוחני, בין הסוף לבין הזיכרון.

אמן לזה.