עם רגל אחת בקבר...

היא התקשרה אליי בצהרי יום חמישי. לא דיברנו חודשים, אבל כבר ב"שלום" שלה שמעתי את השלום־שקרה־מאוד־משהו־לא־טוב.יש "שלום" של קפה, יש "שלום" של רכילות. זה היה השלום של: “בואי”.

בערב כבר ישבתי איתה ועם המשפחה במטבח. זה היה ערב ארוך, עמוס, מבולגן: טלפונים, פיצה, נכדים שבאים והולכים, ובין לבין גם תכנון טקס.

התחזית למחר? גשום. מאוד גשום. כל נובמבר היה קיצי, חמים ומלטף - עד שהגיע אותו שישי והחליט לתפוס עמדה: מבול תנ"כי, גרסת הדור החדש.

ועדיין, המשפחה רצתה שישי. אני, בלב מעט חושש, הסכמתי.

אך מכיוון שכבר היה לי העונג להיות בהלוויית מבול, דאגתי לקירוי משובח. מה זה משובח? כזה שעושה גם טקסים צבאיים. קירוי שאומר: “גשם? עליי זה לא עובד”.

וכך היה: כל המשתתפים עמדו או ישבו בנחת, יבשים, מקשיבים לטקס שזרם כמו שצריך. הגשם בחוץ נתן שואו מטורף, ואנחנו בפנים, כמו בטרקלין עסקים.

אבל… (כי אם אין אבל, איך יהיה מעניין?)

הקבר עצמו? לא היה מתחת לקירוי. שני עצים גבוהים יותר עמדו שם ואמרו: “נראה אתכם מרימים את הכיסוי הזה מעלינו... פחחח...”.

הטקס התקרב לסיום. אמרנו ושרנו את כל מה שצריך לומר רגע לפני הפרידה. ניגשתי לחלקת הקבר, הסרתי את מכסה המתכת יחד עם העוזרים שלי - בר ומעיין - ופניתי לארגן את הורדת הארון.

ואז… ובכן…

אין לי מושג איך זה קרה.

כנראה החלקתי.

או שהקבר סגר עליי דיל עם כוח המשיכה.

מי יודע.

רגע אחד עוד עמדתי בצד הצר של הקבר המאורך, וברגע הבא, רגל ימין שלי החליטה לעשות “סלייד” לתוך בור בעומק שני מטרים.

למזלי, כתף ימין עצרה את הנפילה. אמנם בעזרת חבטה רצינית, אבל היי, אם היא לא הייתה שם, אולי הייתי כל כולי בקבר, ולכו תדעו איך זה היה נגמר.

התיישרתי במהירות, כאב חד בכתף, ואני מסתכלת על בר ומעיין:"בואו… תמשיכו בלעדיי… עד שאתארגן על העניין של הנשימה מחדש...".

אחרי דקה או שתיים: קנאק. לא במובן הרוחני. הכתף חזרה למקום.

כואב?

מאוד.

דרמטי?

לגמרי.

הנוכחים?

נבהלו יפה־יפה.

אני מניחה שלמזלי לא כולם הסתכלו. הלוויה היא גם מפגש חברתי מרגש, לפעמים מתסכל שמדברים במקום להתרכז בטקס, הפעם זה עבד לטובתי 😜

אחד מהנוכחים, ניגש אליי אחר כך ואמר שנפילה כזו היא סגולה לחיים ארוכים. רשמתי לעצמי... נחיה (או נמות) ונראה.

...

חלף חודש מאז.

הימים הראשונים היו כואבים, אבל מאז המצב הולך ומשתפר. מדי פעם הכתף עוד מזכירה לי בעדינות "שלום, זוכרת אותי?",אבל יהיה בסדר. ואינשאללה, בסוף תישאר מזה רק עוד חווייה לבלוג.

מחר עוד הלוויה בגשם. תחזיקו לי אצבעות!