עבודת קודש

חזרתי עכשיו מטקס פרידה מאישה יקרה, אסנת שמה.

זה היה טקס מצומצם מאוד, רק עשרים אנשים הורשו להשתתף, בשל המלחמה שמתחוללת מול איראן.

כולנו ידענו – בבית העלמין, אם תישמע אזעקה, אין מרחב מוגן. יש סיכון. לכן רק המשפחה הקרובה ביותר הגיעה - בן הזוג, הילדים, הנכדים הגדולים. היה ברור להם – ולי – שחשוב להיפרד. לומר תודה, לכבד, להרגיש ביחד רגע לפני שנפרדים לתמיד.

אסנת לא הייתה מוכרת לי לפני הטקס. כמו כמעט תמיד, הכרתי אותה דרך המילים של אהוביה – דרך ההספדים שכתבו ילדיה, דרך הדמעות של הבת הבכורה שהייתה גם חברתה הטובה ביותר, דרך ההומור של הבן וחיוך שמופיע כשמדברים על מי שהיא הייתה באמת, על הביטויים שאהבה להשתמש בהם.

כך, מהספד להספד, בעודי עומדת בצד, אני בונה לי את הדמות. נותנת לה קול, נוכחות, כבוד.

בתום הטקס ניגשו אליי ילדיה של אסנת וחתניה. למרות החום הכבד, מיוזעים, התחבקנו והם אמרו שהטקס היה מכובד בדיוק כמו שהיא הייתה רוצה, התפעלו מכך שעיריית רמת השרון מאפשרת דבר כזה. ואז אמרו: "את עושה עבודת קודש".

המשפט הזה ליווה אותי כל הדרך הביתה. לא שמעתי אותו לראשונה, אבל הפעם – אולי בגלל הצל הכבד של המלחמה, אולי בגלל הידיעה שהייתי שם עבורם למרות הכל – הוא נגע בי עמוק יותר.

אחרי שנים רבות בהייטק, שנים שהקדשתי לעולמות שלא תמיד הזדהיתי איתם – גיימינג, סחר אלקטרוני, חוויות לקוח – אני זוכה סוף סוף לעסוק במשהו שיש בו ערך אמיתי. משמעות. נגיעה בלב.

אני עורכת טקסי הלוויה אזרחיים, חילוניים, הומניסטיים בכל רחבי הארץ. אני מלווה משפחות ברגעים הכי שבריריים של החיים, ומנסה לייצר עבורן טקס שיש בו אמת, יופי, הקשבה וכבוד.

זכיתי.