נפגשנו בגינת הכלבים, ושוחחנו. היא השכנה שלי מלמעלה. אני מעריכה שהיא בערך בת 70, הכלב הוא חלק משמעותי בחייה והיא מטיילת איתו הרבה בחוץ. היא יודעת במה אני עוסקת, ופתאום היה לה חשוב משום מה להתנצל, שהיא חילונית, ברור, אבל הלוויה בלי "אל מלא רחמים", זה לא הלוויה מבחינתה. בתמונה, פושקין שלי, עם חברה אחרת, שבינתיים כבר לא חייה פה בארץ, לצערי ולצערו. "אני לא יודעת אפילו להסביר למה" היא אמרה. "אבל איך שמתחילים עם 'אל מלא רחמים' אני מתחילה לבכות. זה מבחינתי המהות של ההלוויה". הרגעתי א